בלוג האמנות של אורית טשמן
סינסתזיה ואמנות.
מה צבעה של הפתעה, או הסדר שנוצר מתוך כאוס.
מה הצבע של מספר 4?
מהי צורתו של הכחול?
איזה נפח יש לצליל שאתם שומעים עכשיו? ממה הוא עשוי? מה צבעו?
איך נראה הרגש שאתם חווים עכשיו? האם הוא ענק אדום ועגול, או אפור-סגול-שמיימי-במפתיע?
האם התחושה – היא פרוותית לבנה, או ניצבת כעמוד קרח מלבני?
איזה ריח יש לאהבה?
מספר 4 שלי חום-ירקרק, צבאי ואדמתי.
המשולש כחול אולטרמרין, הצלילים והמקצבים תמיד לובשים חזות מורגשת של נפח, בליטה-שקע, דינמיקה, צבע. לכל רגש חזק או תחושה שאופפת – יש “בשר”, פיזיות, צורה, צבע, תנועה, מקצב. כמעט ישות. והישות הזו – זו הברכה ליצירה, הזמנה לעקוב אחריה, להקשיב לה, לתעד אותה, לחקור אותה. לשים אותה על בד, בחומר, בחלל, בריקוד.
לתופעה הזאת, שיש לה פנים רבות קוראים סינסתזיה (עירוב חושים).
סינסתזיה – זוהי דרך מיוחדת של תגובה חושית על מושגים מסוימים. למשל, ימי השבוע, חודשים, שמות, סמלים (אותיות, מילים, תווים(, מוזיקה, אוכל, רגשות ותחושות (אמוציות, כאבים(, וקטגוריות אחרות.
החוויה הסינסתטית מתבטאת בכך, שמושגים והגדרות מסוימים – באופן אוטומטי – מתורגמים סובייקטיבית אצל אדם מסוים למדיה אחרת.
למשל, סינסתט יכול להרגיש שיום שישי “מעוצב חזותית” בגוון זהב-ירקרק, או שאותו יום שישי נמצא בפינה הימנית התחתונה בחלל מורגש (אך מדומה וסובייקטיבי).
יש הרבה סוגים של סינסתזיה – החל מכאלה הרואים מספרים בצבע – דרך אלה שיכולים להרגיש מרקמים של מוזיקה ועד כאלה הטועמים צלילים.
ארתור רמבו, משורר צרפתי תיאר את החוויה הסינסתטית שלו כך: “אני המצאתי את צבעי התנועות! A – שחור, e – לבן, i – אדום, o – כחול, u – ירוק”. (טוב, אצלי ה”יו” לגמרי טורקיז).
היכולת לקשור בראש את הנראה והנשמע, ריחות, צלילים – קיימת בכל אדם במינונים ואופנים שונים, בדומה להתפתחות החשיבה והעיבוד היצירתיים, ותורמת גם לאופן בו אנחנו זוכרים את המידע.
סינסתזיה לא פעם משמשת כאמצעי פיגורטיבי בספרות ובשירה, על מנת להפיק תיאור מדויק ככל האפשר של תחושה מסוימת או על מנת להעצימה. “צבעים צעקניים”, צליל חד”, “צבע חם”, “מוסיקה קלילה” – כל אלה גם ביטויים סינסתטיים.
לפי המחקרים האחרונים שנעשו באוניברסיטאות בספרד, – יש טענה שגם ראיית ההילה צבעונית מסביב לאדם או חפץ – יכולה להיות אחד הביטויים של סינסתזיה.
מאפיינים לסינסתזיה: (כיצד מאבחנים?)
אוטומטיות. התחושה הסינסתטית מופעלת באופן לא רצוני והסינסתט אינו יכול לדכא אותה. החשיבה המטאפורית היא מיידית, מנגנון אסוציאטיבי פועל כנשימה.
עקביות. “ההגדרות התחושתיות” של סינסתט למושגים קבועים (כמו מספרים, אותיות, תווים, תבניות ימים וכו’) – נשארים קבועים לרוב, ולא משתנים לאורך זמן. זאת אומרת אם נשאל את סינסתט מהו צבעו של העיגול, והוא יענה “אדום כתמתם במרקם של בד פוטר” ( תיאור אישי של הכותבת (: ) – גם בעוד כמה שנים התגובה למספר הזה תהיה זהה.
כשמתבוננים על עולם האמנות, מבינים שרוב סינסתטים נמצאים שם, או בתחומים קרובים של מדיה, פרסום, וכו’, שדורשים להפעיל את החושים האלה. אמנות מלכתחילה היוותה את השטח הטבעי בו תופעת הסינסתזיה הובנה והתקבלה כבת בית.
הרבה דוגמאות לכך ניתן לראות גם באמנות הפלסטית, בסוריאליזם, בסימבוליזם ובמיוחד באקספרסיוניזם מופשט, שהוא כר נרחב לעבודה עם רגש ותרגומו לצבע – חומר – צורה.
מארק רותקו
אחד האמנים המרתקים שמביאים את העירוב חושים הזה בשיחותיו המופשטות והענקיות עם אלוהים. תהייה שלא נגמרת, שיחה מלאה במלל פנימי שהופשט לכתם צבע ענק, אילם, צורח, בועט, מחכה, משלים, והאמן ואלוהיו עדיין מורגשים שם, מתחת/בתוך מעטה הצבע-חומר.
וסילי קנדינסקי
תרגם את המוסיקה ומקצב לציור. הקנבס הופך למקטע מלודי, לקומפוזיציה, עליו מתורגמים הצללים והתווים לצורות וצבעים באותו המצב ההרמוני, כפי שהוא “רואה” את המוזיקה. (וגם המילים קומפוזיציה ואימפרוביזציה בהן הוא משתמש לכותרת ציוריו – מושאלות מעולם המוזיקה).
אצל ואן גוך אנחנו מזהים מיד את הריטמיקה החושית, ואת תנודות מצבי הרוח. והברוש הוא כבר לא סתם עץ, אלא סיטואציה שלמה של הרהור, פיקפוק, שמחה, ציפייה, עקשנות….השמיים הם כלי למצב רוחו של האמן, הוא כאילו מתבונן על הטבע ומשליך את מחשבותיו עליו, לש את התחושה בתוך ענן, שדה, כיסא. באופן מדיטטיבי-ראשוני, קשוב כילד סקרן.
סינסתזיה כתופעה שייכת כולה לעולם הרגשי, המיידי, הספונטני, הלא מודע, היכן שהבטן של האמן קובעת יותר מהראש. (מה ששם אותה כקוטב לזרמים אידיאולוגיים או קונספטואליים).
אם ניתן ליצור מצב סינסתטי מלאכותי?
אכן בעידן המודרני יותר ויותר אנשים מנסים לפתח “מצבי תודעה” חדשים, ויש פתיחות רבה לראיית וקבלת משהו אחר, חדש, שונה, מנותק מעולם הפרגמטי היומיומי. חיבור ל”אני הפנימי” הפך ללגיטימי ואף רצוי והכרחי בעולם המודרני. אנחנו משתמשים במדיטציה, שיטות NLP , היפנוזה, חומרים פסיכדליים, טקסים רוחניים למיניהם – בכדי לחשוף עוד מאותו החלק “האני” הלא מוכר.
בנושא הזה כדאי מאוד להזכיר את הסוריאליסטים ובראשם המשורר אנדרה ברטון, שהגה את מושג האוטומטיזם עוד קודם, ב1922 במניפסטים הדאדאיסטים.
כשברטון דיבר על אוטומטיזם, היא כיוון למצב שבו האמן זונח כל מקדם תרבותי, כל ידיעה מודעת מוקדמת או כל תכנון מוקדם של יצירתו, ופועל באופן ישיר מתוך תת-המודע שלו. האמן בזמן עבודתו אינו מנסה להפעיל שיקולים של היגיון או נרטיב, אלא פועל מתוך מערכת אסוציאציות פרטית.
אנשי התנועה הסוריאליסטית (וביניהם אמנים, משוררים, אדריכלים, בוני תפאורות ועוד) ערכו “ניסויים” רבים, בניסיון להגיע לראשוניות, לתגובה האוטומטית שהחשיבה או התכנון המוקדם לא “מקלקלים” אותה. בין אם מדובר בטכניקות הדפס וקולאז’ חדשות שמקום רב בהן נשאר למקריות, דרך ניסויים בפאזות של שינה וערות (בהם עסק הרבה סלואדור דאלי) ועד כתיבה אוטומטית, שידועה גם היום כאחת השיטות המוצלחות בטיפול בנבכי הנפש.
האוטומטיזם כרעיון וכשיטה המשיך להשפיע גם לאחר שתנועת הסוריאליזם הפסיקה להתקיים.
אפשר לראות את ההשפעה אצל האמן ג’קסון פולוק, השייך לאסכולת ניו יורק. פולוק מגדיל את הבדים לפורמט ענק, פורס אותם על רצפה. ובכך הוא נמצא בתוך הזירה, ואין לו יכולת להתרחק מספיק כדי לבחון את יצירתו במלואה. הוא רוקד ונע בזירה ומסביבה, עם דלי צבע תעשייתי, עם מכחול או מקל שולף את הצבע החוצה, הצבע מטפטף וניתז, חלקו במקריות, חלקו אחרי תנועותיו של המאסטרו…הצבעים והקווים עצמאיים במפגשם, יוצרים חיבורים משלהם, מתערבבים, מוסיפים לסבך הצורות, חוגגים שלוליות…
יצירה ככלי להכרה עצמית
לאמן ולאדם היוצר ניתן הכלי הזה של היצירה ויכולת להביע, כמתנה – אם בהיוולדו, או באמצע החיים, כל אחד ודרכו ומסלולו. דרך היצירה האמן מטפל בעצמו, בודק את תחושותיו, חוקר ומבין את סביבתו. גם האגרסיה הטבעית, ה-tanatos שקיימת בכל ייצור אנושי – אצל אמנים לרוב מטופלת פנימה, לתוך היצירה, ופחות פוגעת החוצה. מי שיוצר ולא משנה באיזה חומר או מדיה – מכיר את התחושה – מתחילים ליצור וכל בעיה מסביב פתאום מתגמדת, מובנת יותר.
לאלו מכם, שאף פעם לא נגעו ביצירה,– אני בהחלט ממליצה לנסות לתרגם את עצמכם לחומר – צבע – צורה – שיר – מנגינה. צפויה לכם הפתעה
נ.ב. למטה הוספתי עוד כמה יצירות של אמנים שונים בהקשר הסינסתזיה ואמנות אסוציאטיבית, ששווה לתהות על קנקנן.
watercolor on paper laid down on the artist’s mount 31.3×22 cm. mount size 50 by 35 cm.